עיריית ר"ג תשיב לבעלים של נכס תשלומי ארנונה ששלם ביתר

מבוא

1.         התובע הוא הבעלים והמחזיק של מבנה תעשיה ברח' הרקון 11 ברמת גן ( להלן: "הנכס"), מאז שנת 1978. התובע שילם במרוצת השנים את תשלומי הארנונה על פי הודעות חיוב ששלחה אליו עירית רמת גן ( להלן: "העיריה"). חיובי הארנונה חושבו כל השנים על פי שטח של 165 מ"ר. ביום 29.9.2002 הודיעה העיריה לתובע כי ביצעה מדידה מחודשת של הנכס, ועל פיה התברר כי שטחו הוא 146 ש"ח. העיריה הודיעה לתובע כי הוא זכאי להחזר בגין חיוב ייתר ביחס לשטח של 19 מ"ר, וזאת החל מיום 1.1.2002. העיריה דחתה את דרישתו של התובע להשבת כספים ששילם בייתר מאז שנת 1978. מכאן התביעה, בגדרה דורש התובע השבה מלאה של תשלומי הייתר של הארנונה בגין הנכס מאז שנת 1978 ועד לחודש דצמבר 2001, בסכום כולל של 72,430 ש"ח.

2.         העיריה טוענת כי התביעה התיישנה, הן לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976  ( להלן: "חוק הערר") והן לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 ( להלן: "חוק ההתיישנות"). העיריה מוסיפה וטוענת כי אין מקום להתיר שינוי למפרע של חיוב בארנונה. עוד טוענת העיריה כי התובע לא הוכיח את סכום התביעה, משום שלא הוכיח מה היה שיעורם של תשלומי הארנונה ששילם בכל שנה ושנה.

האם התביעה התיישנה לפי חוק הערר

3.         ס' 3 לחוק הערר קובע כי מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית, רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; הוא אינו מחזיק בנכס; חוב הארנונה נפרע בידי המחזיק בנכס.

            אין חולק כי במקרה דנן מדובר בטעות שנפלה בציון גודלו של השטח, ועל כן ניתן היה להגיש השגה על טעות זו בפני מנהל הארנונה, מדי שנה בשנה, בכל פעם שנשלחה הודעת החיוב בארנונה לגבי הנכס.

העיריה טוענת כי משלא הגיש התובע השגה על הודעות החיוב בארנונה שנשלחו אליו מדי שנה בשנה, במועדים שנקבעו בחוק הערר, הפכו חיובי הארנונה לחיובים חלוטים, ולא ניתן כיום לפתוח אותם מחדש בדרך של תביעת השבה רטרואקטיבית.

4.         העיריה מתעלמת מהוראת ס' 3(ג) לחוק הערר, ולפיה " על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה."

            מכאן עולה כי המחוקק הותיר לבית המשפט את שיקול הדעת למחול לנישום על מחדלו באי הגשת ההשגה לפי חוק הערר, ובמקרים מתאימים, לאפשר לו להעלות בפני בית המשפט את הטענה שצריך היה להעלותה במסגרת הליכי ההשגה לפי חוק הערר. אכן, הכלל הוא שבדרך כלל לא ייטה בית המשפט לעשות שימוש בסמכות זו, שכן רצוי כי מחלוקות בתחום הארנונה תתבררנה על פי המתווה הקבוע בחוק הערר, אלא שלכלל זה קיימים גם יוצאים מן הכלל. כפי שנפסק בע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' שאול קרשין   פ"ד נ(5), 478 ,עמ' 481-482:

" הייתי מוסיפה ואומרת, כי גם כאשר פתוחה בפני נישום דרך ההשגה, יש שלא תיסגר בפניו דרך הפנייה לבית המשפט. לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה גם כאשר המחוקק קבע מסלול אחר לטפל בעניין, אלא שבית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשיגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת. לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית-משפט, במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת, כפי המקרה שלפנינו ...".

ראה גם ע"א 4452/00 ט. ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל פ"ד נו(2), 773 ,עמ' 780-781:

"... דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה. מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה. פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול דעתו של בית המשפט. כאשר מועלת בפניו טענה המנוייה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול האם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים, הנטייה תהיה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-המקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה, המצריכות לעיתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת, בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות ." (ההדגשה אינה במקור)

עוד נפסק באותו ענין כי:

"... גם כאשר פתוחה בפני נישום דרך ההשגה, יש שלא תיסגר בפניו דרך הפנייה לבית המשפט. לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה גם כאשר המחוקק קבע מסלול אחר לטפל בעניין, אלא שבית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשיגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת. לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית-משפט, במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת, כפי המקרה שלפנינו... שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות." (ההדגשות אינן במקור)

5.         סבורני כי המקרה דנן הוא מקרה ראוי להתערבות של בית המשפט למרות שהתובע לא נקט בהליכי ההשגה, וזאת מחמת מספר טעמים.

הטעם הראשון הוא שאין למעשה מחלוקת אמיתית בדבר הטעות שטעתה העיריה (למרות נסיונה לטעון בחצי פה כי אין לדעת מה היה שטחו של הנכס בעבר). התובע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי לא חל כל שינוי בשטחו של הנכס מאז קנה אותו בשנת 1978 ועד שהעיריה תיקנה ביוזמתה את החיוב בארנונה: " לא עשיתי משהו להגדיל או להקטין את הנכס, החלפתי פרקט ברצפה, קיבלתי את האולם כמו שקיבלתי וכך הוא נשאר." (ע' 2 לפרוטוקול).  

            הטעם השני הוא שאין המדובר בנושא טכני מורכב, המצריך ברור עובדתי מסובך או מומחיות מיוחדת, מהסוג שראוי לעשותו בפני מנהל הארנונה. מדובר בענין פשוט בתכלית: שטחו הנכון של הנכס ידוע ואינו שנוי במחלוקת. אין גם מחלוקת כי החיוב בייתר הוא בגין שטח של 19 מ"ר. כל שנותר לחשב הוא את הסכומים שהתובע שילם בייתר במרוצת השנים ולהכריע האם העיריה מחוייבת בהשבתם של סכומים אלה.

הטעם השלישי הוא ששאלת הזכות להשבת כספים ששולמו בייתר על ידי הנישום היא שאלה עקרונית, שיש לה חשיבות כללית וציבורית, החורגת מעבר לעניינו של התובע הספציפי.

הטעם הרביעי הוא שההתערבות השיפוטית דרושה במקרה דנן לשם מניעת עיוות דין ופגיעה חמורה באזרח, שאין חולק למעשה כי שילם תשלומי ייתר במשך 24 שנים. ראה לענין זה את בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל תק-על 91(3), 2563: